כ-2.5 מיליון תלמידות ותלמידים ועוד כ-231 אלף מורות ומנהלים מרכיבים יחד את מערכת החינוך בישראל. המערכת הגדולה והחשובה, זו המערכת שיוצרת את התשתית של החברה שלנו. את הערכים, הסולידריות ותפישת האזרחות, את המיומניות והכישורים לחיים. לכולנו חשוב שילדינו יתחנכו לערכים טובים לפי האמונה והתפישה שמגיעה מהבית, ובעיקר יצליחו בחיים.
מערכת החינוך סובלת מבעיות רבות: צפיפות בכיתות, מחסור במורים, חוסר גמישות ועוד. כל אלה גלויים לעין. אולם ישנם אתגרים משמעותיים ועמוקים יותר בחינוך הישראלי:
1) אין מערכת חינוך אחת בישראל – יש ארבע מערכות שונות. למעשה אנחנו לא באמת לומדים ומלמדים באותה מערכת חינוך, אלא בארבע מערכות חינוך שונות:, ממלכתית, ממלכתית-דתית, ערבית וחרדית. הן שונות זו מזו כמעט בכל: בתקציבים, בתכנים, בערכים שהן מקדמות ומקדשות, בתשתיות, בפיקוח ועוד.
2) ריכוזיות גבוהה של משרד החינוך, יכולות ביצוע נמוכות וגמישות מוגבלת. משרד החינוך הוא המחזיק הבלעדי בסמכויות החינוך, הוא גם מנחה וגם מתווה מדיניות, גם מעסיק וגם מבצע ומפעיל, גם מפקח וגם אוכף. אלה ועוד מביאים לאובדן אמון מצד ההורים, התלמידים ואפילו המורים.
3) החינוך הציבורי נשחק. פתיחה של יותר ויותר מוסדות פרטיים מגזריים בתקצוב המדינה, ללא חובת עמידה בכללים הבסיסיים של שוויון, אי מיון ואי הפליה על בסיס דת, צבע, מין ומעמד סוציו-אקונומי, שוחקת את היתרון היחסי של החינוך הציבורי. החינוך שמאפשר לממש את הזכות הבסיסית לחינוך לכל ילדה ולילד. בכך מתרחב אי-השוויון בין התלמידים, בין מרכז לפריפריה, בין מגזרים שונים, וישנן פחות הזדמנויות לילדים ולילדות שלנו.
מאז 1953 עת נחקק חוק חינוך ממלכתי, לא האתגרים הללו לא זכו למענה הולם. כעת אנחנו מבקשים להציע מערכת הפעלה חדשה גם לחינוך בישראל. זוהי לא עוד רפורמה, אלא שינוי של המנגנון עצמו, במודל 50:30:20.
על פי הצעתנו, 50% מההחלטות, התכנים והתקציבים יתקבלו ברמה הארצית, 30% ברמה הזרמית, ו-20% ברמה הבית ספרית. יישום המודל יאפשר התאמה טובה יותר של מערכת החינוך לצרכים המקומיים, ויינתן משקל הוגן לייחודיות הערכית של כל זרם חינוכי, תוך שמירה על לכידות וסיפור ישראלי משותף, סטנדרטים לאומיים וערכים מאחדים.
ברובד ה 50% – סיפור כלל ישראלי עם תשתית חינוכית-ערכית משותפת. הסכמה על מקצועות הלימוד מעצבי הזהות, כמו היסטוריה ספרות ותנ"ך, יהיו משותפים לכלל הזרמים, ויעוצבו ב-50% ע"י המדינה. כך ייווצר בסיס ערכי חברתי משותף לדור העתיד, מכל הזרמים, של החברה הישראלית. כמו כן, נסדיר את החינוך הציבורי והפרטי שיתבטא גם מודל תקציבי חדש. נאציל סמכויות, אחריות ותקציבים בחינוך לרשויות המקומיות, תוך מתן ליווי מקצועי ופיתוח יכולות התואם לאופי הרשות ויכולותיה.
ברובד ה-30% נבטא את הייחודייות הערכית על ידי עיצוב 30% ממקצועות הלימוד ברוח זרמי החינוך, לצד יצירת שוויון בין זרמי החינוך, בתקציבים, במבנה המטה והנהלת משרד החינוך ובייצוג הזרמים. לשם כך נקים ארבע מועצות חינוך זרמיות ומועצה לאומית אחת לחינוך, המשותפת לכולם.
ברובד ה-20%, בתי הספר והקהילות החינוכיות יקבלו עצמאות ואוטונומיה גדולה יותר, יעצבו ביחד 20% ממקצועות הלימוד בבתי הספר ויוכלו להשפיע על הזהות והתכנים היקרים לקהילה שלהם.
הימים אינם ימי בן-גוריון, והמדיניות הממשלתית איננה כור היתוך. קיומם של ארבעת זרמי החינוך, מביעה גם את הרצון והחשיבות שכל קבוצה באוכלוסיה רואה בחינוך, לפי דרכה, אמונתה ואורחות חייה. לצד זאת האחריות והחובה לאפשר לכל ילדה וילד הזדמנות שווה להשכלה ודעת מצוייה בחינוך ממלכתי-ציבורי, שמבטיח את בסיס חיינו המשותפים כחברה, משק ומדינה.
