בואו נדמיין פרמידה. מישור הבסיס הוא המרכיב הגדול ביותר – מישור לאומי, 50%. במישור זה פועלת המדינה באמצעות פיתוח חזון משותף, מוסדות וגופים לאומיים, מדיניות ורגולציה. במסגרת תפקידה המדינה תהא אחראית על קביעת חוקי יסוד שיתגבשו לחוקה עבור מדינת ישראל; מערך חובות וזכויות לכלל האזרחים; מתווה שירות צבאי-אזרחי מחייב; פיתוח ויישום של מדיניות תקצוב לאומית המתמרצת, ומרחבים משותפים; ניהול מערכי החוץ והביטחון הלאומיים; קביעת מדיניות מאקרו חברתית-כלכלית; הגדרת יעדים לאומיים, ואחריות על תשתיות לאומיות ועיצוב טקסים ואירועים ממלכתיים.
המישור השני הוא המקומי – 30%. בליבו ניצבת הרשות המקומית, הגוף הנבחר הנפגש עם האזרח בחיי היומיום ומהווה חולייה מקשרת בין הפרט לבין הממשל המרכזי. הרשות המקומית תקבל סמכויות נוספות, אחריות ותקציבי חינוך, תרבות, ביטחון אישי וזהות על מנת לתת שירותים מיטביים ומותאמים לתושבים שבתחומה; חיזוק תחושת השייכות של הפרט והעצמת המעורבות הפוליטית-אזרחית שלהם.
המישור הקהילתי (20%). פחות מוסדות רשמיים ויותר חיזוק תחושת השייכות ומתן חופש תרבותי, ורמת ביטחון גבוהה במעגל הקרוב ביותר לאזרח. בין השאר, מתקיימים במרחב זה מרבית השירותים המסופקים לאזרח בסביבת מגוריו: פעילויות תרבות ופנאי חינוך פורמלי ובלתי פורמלי, טיפוח הסביבה הקרובה ופיתוח שירותי דת, מסורת ורוח מותאמי קהילה כגון בתי תפילה או בתי מדרש שכונתיים. לשם הצלחתו של המישור הקהילתי, על המדינה והרשות המקומית לעודד, לטפח ולתקצב התארגנויות של קהילות שונות, במיוחד במקומות שהן אינן מאורגנות ככאלה.
50:30:20 – מודל של תקווה
מודל זה אינו תיאורטי בלבד ונמצא בהתפתחות מתמדת. מטרתו לחזק את יסודותיה של המדינה, מתוך ההבנה שכדי להמשיך לחיות כאן יחד, עלינו מצד אחד למצוא את המשותף לנו, ומצד שני להכיר בחשיבות השלטון המקומי והקהילתי, לכבד ולתת כלים וסמכויות לקבוצות והזהויות השונות המרכיבות את הפסיפס הישראלי.
בימים אלו מרכז מנור עסוק בשאלות של יישום לפי מפתח של 50:30:20: בחינוך, בתקצוב, ביהדות ומדינה, בסוגיות של ביזור ומנגנוני בחירה, בפיתוח מוסדות קהילתיים ועוד.
למרות השבר הנוראי בחברה הישראלית, מודל זה מבקש לבטא תקווה גדולה. לא נואשנו מן המשותף; לא מאסנו בריבוי דעות וסגנונות חיים ואיננו רוצים לעצום עיניים אל מול חסרונותיה של המדינה. הסיפור הישראלי, מבחינתנו, רחוק מלהסתיים. עוד ארוכה הדרך ורבה העבודה, אך אנו מאמינים כי המודל שהצענו הופך את המשימה המאתגרת שלפנינו – לאפשרית.
