הדברים הללו לקוחים, כמובן, מהכרזת העצמאות של מדינת ישראל ב-1948. כלומר, כבר מרגע הולדתה הייתה ישראל (גם) מדינה יהודית. אלא שמונח זה אמורפי, ועם השנים נעשה מגורם שמכונן זהות מלוכדת ומגובשת – לטריגר למחלוקות קשות, סערות פוליטיות וקיטוב חברתי.
על מנת להתמודד עם התופעות הללו, נוצר הסכם ה"סטטוס קוו" עוד בטרם הוקמה המדינה (בשנת 1947) בין דוד בן-גוריון למנהיגי המפלגות הדתיות, ולפיו השבת תהיה יום המנוחה הרשמי, הכשרות תישמר במוסדות ציבוריים, וענייני נישואין וגירושין יהיו תחת סמכות הרבנות. אך הסטטוס-קוו היה מתאים לזמנו,, עד שטענות בשמו ולזכותו נעשו לא רלוונטיות כיום.
בעשורים האחרונים הולכת וגוברת המחלוקת סביב המפגש של יהדות ומדינה. כאן המקום להדגיש: יהדות ומדינה ולא דת ומדינה, שכן היהדות היא לא רק דת. היא גם הזהות המשותפת של מרבית אזרחי ישראל.
במקום להיות מעוררת סולידריות, היהדות שבה ומסכסכת בינינו: לאורך השנים, סוגיות כמו הכרה ואי-הכרה בגיורים שונים, הפעלת תחבורה ציבורית בשבת, יחס לזרמים לא-אורתודוקסים והפרדה מגדרית במרחב הציבורי עוררו מחלוקות ודיונים ציבוריים, שלא רק שביטאו את המתח המתמשך בין הזהות היהודית והדמוקרטית של המדינה, אלא ליבו והעמיקו אותו.
אל מול כל אלו, נסיונות שונים להסדרה נכשלו בזה אחר זה. לטענתנו, הפגם שבהם נבע לא רק מתוכן ואופי הפתרונות שהוצעו אלא ממתודולוגיית-העל שלהם. בדרך כלל נטו הצעות הפשרה השונות להכרעה אחידה וגורפת, כך שההחלטות שתתקבלנה תשפענה במידה שווה על כל אזרחי ישראל היהודים. עניין זה, כך נראה, איננו אפשרי טכנית ולא נכון מהותית.
מה אנחנו מציעים?
אז איך נעשה את זה?
ברובד המדינה ייקבעו סטנדרטים בסיסיים בלבד לפיקוח על נושא הגיור ויוסדר נושא הנישואין והגירושין, שבפועל יתקיים בשלל מרחבים ובאמצעות גופים שונים. ברובד המדינה יעוצבו הנושאים שישמרו עלינו יחד כעם אחד, יבטיחו את צביונה היהודי של המדינה אך גם את עקרונות היסוד הדמוקרטיים והבטחת הזכויות האזרחיות לכֹּל.
כאן נוכל להזכיר את דברי פרופ' רות גביזון ז"ל:
"אני רואה עצמי מחויבת לצעדים שיבטיחו את זכותו של הציבור היהודי להתקיים בישראל כפרטים וכציבור – ולהוסיף ולממש את זכותו להגדרה עצמית לאומית מדינית. צעדים כאלה יכולים לכלול העדפה של אינטרסים יהודיים פרטיקולריים על פני אינטרסים 'אזרחיים' כלליים, ככל שאלה נדרשים על מנת לשמר את הקיום היהודי הזה, וכל עוד הם אינם פוגעים בזכויות היסוד של קבוצות או של פרטים אחרים".
ממשיכים ל-30: כדי להבטיח את זכויות האזרחים השונים והקבוצות המגוונות ננסה להתיק כמה שיותר צעדים מעשיים בנושאים אלו למרחבים מקומיים וקהילתיים כאן נייישם את מרבית שירותי הדת באופן המותאם לאוכלוסיה מקומית (דין בני-ברק אינו דין תל-אביב). כמו כן נוביל הסמכות והתקצוב לגופי תרבות וגורמים מעצבי זהות, דתיים ושאינם דתיים, במסגרת זו, למשל, יעניקו גופים מקומיים כשרות למסעדות וכדומה; היקף התחבורה הציבורית בשבת ייקבע על ידי הרשות המקומית ובשיתוף התושבים; רבנות מקומית תיבחר "מלמטה" וכן הלאה.
המודל אפוא מוקיר את הפלורליזם הקיים בתוך היהדות בפרט ובקרב כל הדתות והתרבויות בישראל בכלל, ושואף לבטא את הפנים המגוונים והעשירים של תרבויות אלה. על ידי יצירת מנגנוני תקצוב, תמיכה ופיתוח רלוונטיים, ועל ידי העברת משקל מהשלטון המרכזי למקומי ולקהילתי, אנו סבורים שניתן לצמצם את המתח הקיים כיום במישור היחסים שבין דת, ציבור ומדינה. מהלך שכזה, יחד עם שינויים מבניים המפורטים במסמך, יכול להוות צעד ראשון בדרך להליך ריפוי עמוק בין הצדדים השונים במפה הפוליטית הישראלית.
הביזור יכול להפחית מתחים על ידי מתן אוטונומיה לקהילות שונות לנהל את ענייניהן הדתיים כרצונן, מבלי לכפות את דעתן על אחרים. הוא מאפשר ריבוי של צורות חיים, ויחד עם רובד ה-"50", הוא מקבע עקרונות יסוד משותפים לכולנו, ובכך מעמעם מחלוקות עתיקות ועמוקות ומציע הסכמות כוללניות בנושאי ליבה.
לבסוף, יש להכיר בכך שמודל 50:30:20 מציב אתגרים. יהיה צורך להגן על זכויות מיעוטים בתוך קהילות ולשמור על מסגרת לאומית משותפת. אלה אתגרים שניתן להתמודד איתם, ובכל מקרה הם עדיפים, כך נראה, על המצב המשברי הנוכחי.
ביזור בנושאי דת ומדינה – בהקשר היהודי אך לא רק – הוא לא איום על הצביון היהודי של ישראל – הוא הזדמנות לחזק אותו על ידי התאמתו למציאות המגוונת של החברה הישראלית במאה ה-21. זו הדרך להבטיח שישראל תישאר גם יהודית וגם דמוקרטית, לא על הנייר אלא בחיי היומיום של כל אזרחיה.
עוד על כך – במסמך המלא.
